דחיית בר"ע של מורשע בעבירות של הלנת תושב האזור והעסקת תושב זר שלא כדין

           המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בנצרת (פ 1704/07) בגין עבירה של הלנת תושב האזור לפי סעיף 12(א)(א) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), ועבירה של העסקת תושב זר של כדין, לפי סעיף 12(א)(ב) לחוק הכניסה לישראל.

           לפי הנטען בכתב האישום, המבקש הלין במשך שבועיים עובר ליום 26.4.2007, בחדר שבמוסך בבעלותו, תושב זר ואף העסיקו בעבודה במוסך ללא היתר כדין.

           ביום 6.5.2007 הרשיע בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת כ' רוטפלד-האפט) את המבקש על יסוד הודאתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

           בטרם מתן גזר הדין הוגש לבית משפט השלום תסקיר מטעם שירות המבחן. בתסקיר ציין שירות המבחן כי התרשם כי המבקש הינו אדם בעל פוטנציאל חיובי, וכי הוא מקבל אחריות על מעשיו ואף מביע חרטה. שירות המבחן המליץ להסתפק במאסר מותנה ולשיטתו די בכך בכדי להוות עבור הנאשם עונש מרתיע דיו על מנת שימנע מלחזור על העבירה.

           ביום 6.9.2007 גזר בית המשפט השלום על המבקש 4 חודשי מאסר בפועל שניתן יהיה לרצות בעבודות שירות, ו-6 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שנתיים לא יעבור עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, כמו כן הוטל על המבקש קנס בסך של 4,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו.

           על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 1257/07).

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ז' הווארי, א' הלמן וש' אטרש) דחה את הערעור, וקבע כי בנסיבות המקרה אין מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקש, וכי בית המשפט השלום שקל את השיקולים הראויים איזן ביניהם וגזר על המבקש עונש ההולם את העבירות שביצע.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה טוען בא כוח המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את ערעורו של המבקש, וכי לא התחשב מספיק בנסיבותיו האישיות של המבקש ובעברו הנקי ולא נתן משקל ראוי להמלצת שירות המבחן שלא להטיל על המבקש עונש מאסר בפועל.

           בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היא הבקשה שבפני.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

           הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. הטענות אותן מעלה בא כוח המבקש בבקשתו נשקלו על ידי הערכאות הקודמות והעונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים כולל המלצות שירות המבחן. עיון בפסק-דינה של ערכאת הערעור מלמד שזו נימקה את מסקנותיה כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן.

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

           ניתנה היום, כ"ב בטבת תשס"ח (31.12.07).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    דפ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: